גמרא בבא מציעא

לדעת הרמב"ם יש מצב שבו היאוש הופך להפקר. הפקר אינו קנין אלא "הסתלקות" שבדרך כלל אסור להתחרט עליה; אך פעמים שמותר לחזור מן ההפקר.

רבנו חננאל הרי"ף והרמב"ם דייקו מלשון הסוגיה בבבא קמא יג, ב (והסוגיה בבא בתרא נד, ב), שהפקר מהווה הסתלקות ולא הקנאה. לפיכך, למרות שהמפקיר את שורו פטור מלשלם את מה שהוא הזיק - יש אפשרות לחייבו.

בסוגיה במסכת נדרים מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לרבא - האם הפקר פועל כ"הקנאה" או כ"הסתלקות". רבא העמיד שתי ברייתות באוקימתות - שנפסקו ע"י הרא"ש ונתה"מ. אך הרמב"ם השמיט אותן מפני שפסק כר' יוחנן.

האם פטור משיב אבידה הוא דין דאורייתא או דרבנן? הדברים תלויים ביסוד החיוב בשבועה - האם מצד התביעה או מצד הודאה וכפירה. הסבר שיטות הרמב"ם ורש"י.